ר' אברימי הפסיק לענות לטלפון — וזה הכי טוב שקרה לעסק

נספר לכם על מספרת אברימי. אברימי הוא לא לקוח מסוים אחד — הוא הסיפור של כמעט כל ספר שמתקשר אלינו, ולכן קל כל כך לזהות אותו.

מספרה קטנה ברחוב צדדי, שני כיסאות, אברימי ובנו. עבודה טובה, לקוחות קבועים, אווירה חמה. ובעיה אחת שלא נתנה מנוח: הטלפון.

זה עובד ככה. אתה באמצע תספורת, המכונה ביד, והטלפון מצלצל. אם אתה עונה — אתה עוצר, מתנצל בפני הלקוח שעל הכיסא, מחפש עט לרשום. ואם אתה לא עונה — אתה יודע שאולי בדיוק עכשיו הלך לך לקוח למספרה ממול. בכל בחירה אתה מפסיד משהו.

אברימי ניסה את כל הפתרונות הישנים. השאיר את הטלפון אצל אשתו בבוקר — אבל היא לא מכירה את היומן. תלה שלט "לקביעת תור נא להשאיר הודעה" — אבל אנשים לא משאירים הודעות, הם מחייגים למישהו אחר. שום דבר לא באמת פתר את זה, כי הבעיה לא הייתה חוסר רצון. היא הייתה שאי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת.

כשבעל עסק כמו אברימי מתחבר לתורלינק, הדבר הראשון שמשתנה הוא הצליל. הטלפון מפסיק לצלצל באמצע העבודה. השיחות הולכות למזכירה, שעונה מהצלצול הראשון, מדברת עם הלקוח בעברית פשוטה, וקובעת את התור ישר ביומן. אברימי רואה אותו על המסך בין לקוח ללקוח, בלי לעצור כלום.

הפחד הכי גדול שלו, כמו של כולם, היה שהלקוחות המבוגרים לא יסתדרו. "אבא שלי בן שמונים, הוא לא ידבר עם מכונה." ואז אבא שלו קבע דרכה תור, ולא שם לב בכלל שזה לא בן אדם. כי מבחוץ, זו פשוט שיחה.

הדבר המפתיע בסיפור הזה הוא לא שהעסק גדל, אף שהוא גדל — פחות שיחות אבודות זה יותר תורים. המפתיע הוא שהוא נהיה רגוע יותר. פעם הוא רדף אחרי הטלפון כל היום. עכשיו הטלפון עובד בשבילו.

וזה, אולי, כל הסיפור: לפעמים הצעד הכי טוב שעסק קטן יכול לעשות הוא פשוט להפסיק לענות לטלפון — ולתת למישהו אחר לעשות את זה כמו שצריך.